• 050-994-5111
  • daniel9945111@gmail.com
  • 8:00 - 19:00
Menu

דבר תורה – פרשת ואתחנן – הרב דוד הכהן

Share on facebook
Facebook
Share on google
Google+
Share on twitter
Twitter
Share on whatsapp
WhatsApp

תמונה כללית

וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה: (דברים ד’. ו’)

עם חכם ונבון

 

פירש רש”י: “ושמרתם” זו משנה. “ועשיתם” כמשמעו. “כי היא חכמתכם ובינתכם” וגו’ בזאת תחשבו חכמים ונבונים לעיני העמים.

וכן פירש רבינו בחיי: שכל חכמות העולם כגון חכמת הרפואה וכדומה הכל נכלל בתורה, והעוסק בתורה ושומרה, זוכה לכולם, וכל העמים יאמרו “רק עם וחכם ונבון הגוי הגדול הזה”.

וליכאורה יש לתמוה, וכי עם ישראל לבדו חכם ונבון? והלא אמרו חכמים (איכה רבתי ב’. יג’), “חכמה בגויים תאמן”.

וי”ל ע”פ מה שאמרו חז”ל “איזהו חכם הרואה את הנולד”, והנבון הוא המבין דבר מתוך דבר, שצופה את העתיד ממהלכי ההווה, וזה יש רק בחכמי ישראל שבידם סייעתא דישמייא ורוח הקודש מה שאין בחכמי אומות העולם.

לא אחת נעזרו אומות העולם בחכמתם של עם ישראל כדי לחלצם ממצוקתם. מעשה שהיה בזמן רבינו אליהו מזרחי זצ״ל, הנקרא “הרא”ם”, הוא ראש חכמי הספרדים לפני כחמש מאות שנה. המלך, חנה עם בני פמלייתו על גדות הנהר, כשמעברו השני היו גדודי אויב, וארבה שם סכנה גדולה. המלכה ביקשה מהמלך, לעבור לגדה השניה

                                       

ולסייר בה, אך המלך סירב לבקשתה, ביודעו היטב את הסכנה הגדולה האורבת שם, והסביר למלכה, כי אם היא תיפול בשבי, הדבר יעלה לו בויתורים מפליגים. אך המלכה התעקשה, והחליטה בכל אופן לעבור ולבקר שם, כדי לבחון דרך להסכם שלום.

המלך הקפיד מעשיה ואמר, “אם תעברי את הנהר הזה, הריני מגרשך”! אך המלכה לא שתה ליבה לדברי המלך, ועברה את הנהר. לפי חוקי הממלכה, חייב היה המלך לגרשה, שהרי אמר זאת במפורש, שיגרש את המלכה אם היא תעבור לעבר השני, והיא אכן עברה על דבריו.

המלכה שראתה כי עומדת היא במצב ביש, ביקשה את סליחתו של המלך, ואף המלך ניחם על דבריו לגרש את אשת נעוריו. שאל את יועציו וחבר מרעיו, אם יש היתר לנדרו אשר נדר מחמת כעס. אך כל חכמיו ויועציו נואלו למצוא שום פתח בכדי להתיר את הנדר. עד שקם אחד מיועציו הבכירים של המלך, ואמר לו, לך אל הרב החכם של היהודים,  רבי אליה מזרחי, שחכמתו גדולה מאד, והוא בודאי ימצא לך פיתרון.

קרא המלך לרבם של היהודים, וסיפר לו את העניין, וביקש את עצתו כדת מה לעשות. שאל הרב את המלך, מה אמרת בדיוק למלכה?
סיפר המלך לרב, כי אמר למלכה בזו הלשון: ״אם תעברי את הנהר הזה, הריני מגרשך״! חשב הרב והרהר מעט’ ויאמר למלך, נדרך לא חל! ואין אתה צריך לגרשה! מדוע, שאל המלך, הרי נדרתי זאת במפורש! חייך הרב ואמר לו, אתה אמרת: אם תעברי את הנהר ״הזה”, והרי מאז שאמרת זאת, ועד שהיא עברה בפועל על דבריך, כבר היו בו מים אחרים, ואין כאן את הנהר “הזה” שעליו נדרת, לפיכך הנדר לא חל ואין אתה חייב לגרשה.

הגאון רבי יצחק כורך זצ״ל פירש,

כי אף משה רבינו ביקש להיאחז בנימוק דומה, שהרי הקדוש ברוך הוא אמר לו (דברים ג׳ כז׳) “לא תעבור את הירדן הזה”, ואילו עתה, זהו ירדן אחר, שהרי התחלפו מימיו, אך הקדוש ברוך הוא ענהו, עצה זו מועילה לבני האדם, שאין המים ברשותם, ואין להם אלא מה שעיניהם רואות, אבל לפני בורא העולם, הכל גלוי וידוע, ומי הירדן שהיו או שיהיו, כולם שלו, וממילא שבועתו חלה על מי הירדן כולם, ולא שייך לומר ״הזה״ ולא מה שאחריו.

במשך כל הדורות ראינו שהיהודים חוננו בחכמה נפלאה, ונצחו את כל חכמי אומות העולם באופן נפלא, והכל הוא מכח התורה הקדושה והנפלאה שנתן הבורא לנו.

וכך מסופר על הרמב”ם,

שהיה רופאו האישי של מלך מצרים. אחד מהשרים קינא בו, והעליל עליו עלילות ברשע, ואמר למלך שהרמב”ם זומם להורגו, ושאר השרים הנהנו בראשיהם לאות הסכמה. כשמוע המלך את הדברים, כעס עד מאד, וציוה להעמיד את הרמב”ם                       
למשפט. המשפט נערך. וכשהגיעה העת לחרוץ את פסק הדין, גברו התלבטויותיו של המלך, שהרי שנים רבות שרת אותו הרמב”ם באמונה והציל את חייו, ואם כן כיצד יטיל עליו עונש חמור כזה?  לבסוף עלה רעיון במוחו להטיל גורל ביום המחרת, שיכניסו לתיבה אחת שני פתקים, על האחד תכתב המלה “חיים” ועל השניה “מות”. והרמב”ם יתבקש לשלוף מתוך התיבה פתק אחד, ובכך יחרוץ הוא בעצמו את גזר דינו, אם יעלה בידו הפתק שכתוב חיים – יחיה, ואם להיפך – ימות.

את מלאכת הכנת הפתקים הטילו על מזכיר בית המשפט, שהיה שונא יהודים מושבע, ונרקמה בלבו משתמה זדונית. על שני הפתקים יכתוב “מות”, וכך יובטח כי בכל מצב הרמב”ם יוצא להורג.

יום המחרת הגיע. והרמב”ם התבקש להוציא את אחד הפתקים מתוך התיבה.

שלח הרמב”ם ידו אל התיבה, שלף את אחד הפתקים, ולתדהמת הנוכחים הכניסו במהירות לפה, וכהרף עין בלע אותו.

מהומה גדולה התחוללה בין הנוכחים שתמהו לפשר המעשה המוזר, ועל אשר במעשהו ביטל את הגורל.

אמר הרמב”ם עדיין לא בוטל הגורל, הלא שני פתקים היו כאן, על האחד מהם נכתבה המלה “חיים” ועל השניה “מות”. אחד הפתקים בלעתי זה עתה, הבה נבדוק את הפתק הנותר, אם נמצא כתוב עליו “חיים” דעו, כי לעצמי נטלתי את הפתק עליו נכתב “מות”, אך
              

אם נווכח כי כתוב על הפתק הנותר “מות”, סימן הוא כי בלעתי את הפתק עליו נכתב “חיים”, כלומר, בחרתי בגורל החיים.

מיד נשלף הפתק השני, והכל נוכחו כי כתובה עליו המלה “מות”, ואז צוה המלך לשחררו… ובכך הסתיים המשפט.

בסקרנותו של המלך פנה לאחר מכן ושאל את הרמב”ם, מדוע בלעת את הפתק? השיב הרמב”ם ואמר:

הבנתי את זממם של שונאי שהעלילו עלי עלילות שוא, זאת ועוד המשיכו במעלליהם והכניסו שני פתקים לתיבה ובהם כתובה המילה “מות”! חקר המלך בדבר, ומשנודע מעלליהם, ציוה להשליכם לבית האסורים, ונתגדל יקרו עוד ועוד של הרמב”ם לפני המלך. (“תורת הפרשה”)

וכן מסופר בספר ‘יגן יוסף”, כי ה”אבן עזרא” הפליג בספינה בים, ואיתו חמישה עשר מתלמידיו, וחמישה עשר נוסעים גויים נוספים. והנה רוח סערה נשבה בים והספינה חשבה להשבר.

אמר רב החובל: אם ישליכו בים מחצית מן האנשים, ייקל המשא ולא תטבע הספינה .

אמר ה”אבן עזרא”, טוב שנמות חציינו משנמות כולנו, הבה ונפילה גורלות. יעמדו כל השלושים איש בשורה אחת, ונספור מן הראשון ועד התשיעי, התשיעי יושלך לים וכן נחזור חלילה, עד שכל מי שילכד במספר התשיעי יושלך לים, וייטב הדבר בעיני כולם.            

בחכמתו הגדולה סידר אותם האבן עזרא, באופן שכל מספר תשיעי נלכד אחד מהגויים, ותמו כל הגויים מן הספינה, ותלמידיו ניצלו. וזה הסדר שהעמידם:

ארבעה תלמידים וחמשה גויים. שני תלמידים וגוי אחד. שלושה תלמידים וגוי אחד.

תלמיד אחד ושני גויים. שני תלמידים ושלושה גויים. תלמיד אחד ושני גויים. שני תלמידים וגוי אחד.

התפעל מאוד מאוד רב החובל מחכמת הרב ואמר “ברוך אלוקי ישראל”.  

סיפר רבי חיים משאש זצ”ל: חכם אחד יצא לשדה מחוץ לעיר בעונת הקציר, לקצור חיטים שמורות לשם מצת מצוה. עבר שם שר אחד רכוב על סוסו. כיון שראה את הרב, ניגש אליו ואמר: למחר חייב אני להתייצב לפני המלך, נקראתי למסור דין וחשבון, רצוני שתכתוב לי קמיע להצלחה.

הבין הרב, שאם השר מבקש ממנו קמיע, אות הוא, שיש לו מפני מה לחשוש. השתמט ואמר שאין לו עסק בנסתרות. השר הוציא את חרבו מנדנה והכריז, אם לא אקבל את הקמיע מיד, אהרוג אותך. וכן אם אקבל קמיע, אשר לא יפעל את פעולתו, לא אשקוט ולא אנוח עד שאטול ממך את נקמתי. ראה הרב כי כלתה אליו הרעה, ואין הוא יכול להשתמט מפניו, נטל פיסת נייר וקשקש עליה מספר אותיות ואמר לו: עליך לתלות קמיע זה על צווארך בשעת הראיון, ומובטח לך שתנצל מיד המלך ולא יאונך כל רע. אך היזהר שלא תהרהר בחתול. כי אם ח”ו תהרהר בשעת הראיון בחתול לא יפעל הקמיע את פעולתו.

תמה השר על התנאי המוזר, והבטיח שלא יהרהר כלל בחתול… ואכן, מי מהרהר בחתול? קיפל השר את הקמיע ותלאו על צווארו והלך בבטחון לארמון המלך. מזכיר לעצמו כי מוגן הוא מכל רע, אם אך לא יהרהר ב… אך לא, הרי אסור להרהר בו, אסור לחשוב עליו, וגם לא לחשוב שאסור לחשוב עליו…

והנה כל עת הראיון ניסה להוציא ממחשבותיו את החתול, אך אבוי, כל עת הראיון לא מש החתול ממחשבתו, וא”כ לא התפלא, שהקמיע לא פעל את פעולתו, והוא נענש בכל חומרת הדין והודח ממשרתו…

לאירוע מרגש עם הרב

הלכות ודיני ברית מילה

פוסטים אחרונים באתר

רב לחתונה

בחירת רב לחתונה

ההכנות לחתונה בעיצומן וההתרגשות בשיאה, אחת המשימות היא לבחור רב שינהל את טקס החופה לפי כללי חופה וקידושין. הטקס עומד במרכז החתונה

ארבעת המינים בסיטונאות

ארבעת המינים בסיטונאות

בפרוש עלינו חג הסוכות הקרב ובא, אחת המצוות החשובות בחג היא ללא ספק מצוות ארבעת המינים. המצווה כוללת ארבעה מינים ואלו הם:

Call Now Button
גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן